כתובה

הכתובה הכל כתוב בה. עוד מימי קדם הבינו חז"ל את מה שנוטים כיום לשכוח, ברגעי "הקסם" של החתונה – האהבה לבדה אינה מספיקה, ויש צורך להבטיח את מערכת היחסים ועתידה בהסכם, לפיכך, הותקנה הכתובה המהווה הסכם טרום נישואין ושטר חוב לכל דבר ועניין של האיש כלפי אשתו. החתן חותם על הכתובה לפני טקס החופה, בפני שני עדים, לאחר שתנאיה הובהרו לו ע"י הרב, ומוסר אותה לכלה (בד"כ לאם הכלה). הקראת הכתובה בפני האורחים, ומפרידה בין טקס הקידושין לנישואים.

החובות המוטלות על הבעל על פי הכתובה

על פי ההלכה היהודית נישואין ללא כתובה אסורים והחובה לערוך כתובה היא מוחלטת ואינה ניתנת להתנאה. הכתובה מונה את חובות האיש כלפי אשתו במהלך הנישואים, ובסיומם – במות הבעל או בגירושי הצדדים. על פי הכתובה חייב הבעל במהלך הנישואים לכבד ולהוקיר את אשתו, לדאוג למזונותיה, לפרנסתה, לבגדיה, לחיות עמה חיי אישות ואפילו לא לצאת מן הארץ ללא רשותה. חובת הבעל במזונות אשתו כל עוד הם נשואים נגזרת מן הכתובה. בסיום הנישואין חייב הבעל על פי הכתובה לשלם לאשתו את הסכום הנקוב בה.

חשוב להבין שדמי הכתובה מורכבים מארבעה סוגי חיובים שונים (I) עיקר כתובה (II) תוספת כתובה (III) נדונה, ו(IV) תוספת נדונה.

מטרת הכתובה

מטרת הכתובה כאמור היא להבטיח לאישה ביטחון כלכלי בסיום הנישואים, לאחר הפירוד או ההתאלמנות. במקרה של פירוד – הקלה על נישואיה מחדש של האישה "כדי שיהיו הכל קופצין עליה לישאנה" (תלמוד ירושלמי כתובות פ"ט ה"ז). מעל הכל, מטרתה העיקרית של הכתובה היא חיזוק מוסד הנישואין. החתן, שמודע לעובדה כי אם יתגרש יישא בסכום לו התחייב בכתובה (סכום המשקף את פרנסתה, כסותה, ומזונותיה של האישה למשך שנה כאמור) ישקול צעדיו, טרם נקיטה בהליכי גירושים ואשתו "לא תהא קלה בעיניו להוציאה" (תלמוד בבלי כתובות, נ"ד ע"א). 

עיקר הכתובה

חכמים תיקנו לאישה עיקר כתובה (200 זוזים), כאשר מדובר בנישואים ראשונים ו-100 זוזים כאשר מדובר בנישואים שניים "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" על כמה עומד סכום זה כיום? באשר לשערוך הסכום והתאמת שוויו להיום, הדעות חלוקות. לפי גישת הפוסקים המחמירה (הרואה בכתובה חיוב מן התורה) הסכום בכתובה אמור לשקף ערך של 960 גרם כסף טהור (גישה זו אומצה אף בבית הדין הרבני הגדול).

תוספת כתובה

הסכום שהחתן מוסיף על עיקר הכתובה. באשכנז הנהיגו להוסיף תוספת של 200 זקוקים ובפולין סכום של מאה ליטרין. במדינת ישראל תיקנה הרבנות הראשית בשנת תשי"ד תוספת כתובה בסך של לפחות 200 ל"י לנישואים ראשונים ו- 100 ל"י לנישואים שניים. שווים של סכומים אלו נכון להיום זעום, ולא מרתיע אף הוא. לכן, בפועל, גם תוספת הכתובה הפכה לאות מתה. מאחר וערכם הנומינלי של עיקר הכתובה ותוספת הכתובה מצומקים, על הרב רושם הנישואים לעמוד על המשמר ולדאוג לכך שהחתן יוסיף תוספת כתובה הולמת.

נדוניה

הנדוניה היא נכסים או כספים שהכלה או הוריה נתנו לצורך הנישואין. נכסים אלו עוברים לרשות החתן ומכונים נכסי צאן ברזל. החתן מחוייב להשיב את ערכם לכלה בבוא העת. הוא זה שייהנה מפירות נכסים אלו, והוא זה שיספוג את הירידה בערכם (במידה וערכם אכן ירד). במידה והבעל מבקש שהרכוש יישאר בבעלות האישה ייחשבו הנכסים כנכסי מלוג. 

תוספת נדוניה

סכום נוסף עליו מתחייב החתן. מאחר ועל פי המנהג הוא רשאי לסחור בנכסי הנדוניה הוא מקבל על עצמו כנגד שווי הנדוניה – אחריות נוספת.

זכותה של האישה לכתובה כאשר יש בין בני הזוג הסכם ממון

ההלכה היא שאין לראות בכתובה הסכם ממון ולא ניתן לעקוף הסכם הממון שנערך טרם הנישואין ע"י הוספת תניות בכתובה. בית המשפט יראה בכתובה הסכם ממון אך ורק אם אושרה כהסכם ממון לפי חוק יחסי ממון. 

לעיתים רבות, בעיקר במקרים בהם מבקש הבעל להתגרש ללא עילת גירושין והאישה, מסיבה טאקטית, אינה "זקוקה" לגט, מתנהלים דיונים או בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני בעניין כתובה, ובמקרים רבים מחויב הבעל עם הגירושין בתשלום כתובה לאשתו.

הסכום הנקוב בכתובה נועד גם להבטיח את פרנסתה של אלמנה לאחר פטירת בעלה. זכות זו מעוגנת בסעיף 104 לחוק הירושה, אשר מבטיח את המגיע לאלמנה כתובתה.

סכום כתובה מורכב מ"עיקר כתובה" ו"תוספת כתובה":

עיקר כתובה – הוא הסכום שעל הבעל לשלם לאישה כאשר הנישואין יבואו לסיומם עקב גירושין או מחמת פטירת הבעל, הסכום נקבע בגמרא למאתיים זוזים שהינו הסכום המינימאלי. הבעל מחויב לתשלום עיקר כתובה גם אם רשם בכתובה סכום נמוך יותר.

תוספת כתובה – הבעל רשאי ויכול לרשום בכתובה סכום גבוה יותר מן המינימום ותוספת זו קרויה תוספת כתובה, לא ניתן לכפות על הבעל לרשום בכתובה סכום שהינו יותר מהמינימום. דין תוספת כתובה הוא כדין עיקר כתובה ובעת הגירושין על הבעל לשלם לאשה את מלוא הסכום שרשם בכתובה.

התשובה לשאלה האם סכום הכתובה מוצמד ומשוערך אינה חד משמעית, כאשר עולה שאלת כתובה בבית המשפט לענייני משפחה (בעיקר בתביעת אלמנה מן העיזבון) מוצמד סכום הכתובה ומשוערך שכן אחרת הוא מאבד ממשמעותו.

הצמדת כתובה – בבתי הדין הרבניים לא תמיד נערכת הצמדת סכום כתובה, ההצמדה נתונה לשיקול דעת ההרכב הפוסק בעניין.

כתובה ראלית – כאשר נכתב בכתובה סכם גבוה מאוד, אשר ברור שאין הבעל יכול לעמוד בו, נחשב סכום זה כ"אסמכתא" ולבית הדין הרבני סמכות לקבוע סכום נמוך יותר, או לא לחייב את הבעל בסכום הכתובה בכלל, מתוך סברה שלא התכוון לשלם את הסכום שנקבע בכתובה שכן סכום זה הינו מעבר ליכולתו הכלכלית. 

סרבנות גט

נישואין בין בני זוג יהודים ניתן להתיר רק באמצעות מתן וקבלת גט ולאחר ניתן בעניין זה פסק דין של בית הדין הרבני, "סרבנות גט" הינה תופעה קשה הבאה לידי ביטוי בסירוב, על פי רוב מצד הבעל, ליתן לאשה גט. לעיתים התופעה מלווה בסחטנות ולעיתים רק מתוך רגשות נקם. מדינת ישראל חוקקה חוק שמטרתו להתמודד עם תופעת סרבנות הגט. חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה – 1995 קובע מספר סנקציות כנגד סרבני גט.

על מי חל חוק סרבנות גט?

החוק חל רק לאחר שקבע בית הדין הרבני בפסק דין שאיש יתן גט לאשה. לצורך הענין אין משמעות אם ננקטה בפסק הדין לשון של כפיה, חובה, מצווה, הצעה או לשון אחרת.החוק חל גם על נשים, אך על מנת להפעילו כנגד אישה יש לקבל את אישור נשיא בית הדין הרבני.

מה הסנקציה הקבועה בחוק נגד סרבט גט?

בית הדין הרבני רשאי להפעיל צו הגבלה נגד אדם המסרב ליתן גט למרות שניתן בענין זה פסק דין.

מהו צו הגבלה?

בית הדין הרבני במסגרת צו הגבלה יכול לפגוע בזכויות המפורטות להלן, כולן או מקצתן, לתקופה ובתנאים שיקבע:(1) לצאת מן הארץ:

(2) לקבל דרכון ישראלי או תעודת מעבר לפי חוק הדרכונים, התשי"ב – 1952, להחזיק בהם או להאריך את תוקפם, ובלבד שיהיו תקפים לצורך שיבה לישראל;ׁׁ

(3) לקבל, להחזיק או לחדש רשיון נהיגה;ׁ

(4) להתמנות, להיבחר או לשמש במשרה על פי דין או במשרה בגוף מבוקר כמשמעו בחוק מבקר המדינה, התשי"ח – 1958 (נוסח משולב);

(5) לעסוק במקצוע שהעיסוק בו מוסדר על פי דין או להפעיל עסק הטעון רישוי או היתר על פי דין;

(6) לפתוח או להחזיק חשבון בנק או למשוך שיקים מחשבון בנק בדרך של קביעה כי הוא לקוח מוגבל מיוחד, כמשמעותו בחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א 1981.

מי שניתן נגדו צו הגבלה הוא אסיר או עצוריפגע צו ההגבלה בזכויות הבאות

(א) לקבל חופשה מיוחדת לפי סעיף 36 לפקודת בתי הסוהר נוסח חדש, התשל"ב 1971     (להלן – הפקודה)

(ב) לקבל ולשלוח מכתבים, למעט כתבי בי דין או מכתבים לעורך דינו או מעורך דינו, לטוען רבני או מטוען רבני וכן למבקר המדינה או ממבקר המדינה.

(ג) לקבל מבקרים, פרט לאלה: עורך דין, איש דת, טוען רבני, מבקר רשמי וכן ילדיו הקטינים של האסיר או העצור שבית משפט או בית דין מוסמך קבע הוראות בדבר ביקוריהם; אין בצו הגבלה שניתן לפי פסקה זו למנוע ממנהל בית סוהר או בית מעצר להתיר ביקור של אדם אצל אסיר או עצור אם שוכנע כי יש בביקור כדי להביא לקיום פסק הדין.

(ד) להחזיק חפצים אשיים בבית הסוהר או בבית המעצר, למעט חפצים הדרושים לשם שמירה על בריאותו ומסמכים הקשורים לחקירתו או למשפטו.

(ה) לעבוד בעבודה אשר משולם בעבורה שכר.

(ו) לקנות מצרכים בבית הסוהר או בבית המעצר למעט מצרכים הדרושים לו לשםשמירה על בריאותו.

(ז) לקבל רשיון להתהלך חופשי.

(ח) להשתחרר שחרור מינהלי.

(ט) להשתחרר לפני תום תקופת המאסר, לפי סעיף 49 לחוק העונשין, התשל"ו – 1977, למעט שחרור בשל חולניות מתמדת.

צו הגבלה – מאסר כפייה

בית הדין הרבני  יכול לאכוף על אדם לציית לפסק דין של גירושין גם בדרך של השמתו במאסר. במקרה זה תקופת המאסר לא תעלה על 5 שנים אולם ניתן להאריכה ובלבד שתקופת המאסר הכוללת לא תעלה על עשר שנים.

 //files8.webydo.com/92/9298154/UploadedFiles/45482C9C-107B-9E5E-EF17-C6AC0717E830.rtf

כתובה