ירושות וצוואות
צורות הצוואה
עוה"ד דורית ענבר סברדליק הינה מומחית בדיני הירושה ובאמתחתא מאות פסק דין תקדימיים.
צוואה צריכה לשקף את גמירות דעתו של המצווה. לפיכך, כאשר ברור מהנסיבות כי המצווה לא גמר בדעתו לצוות כפי שאמר או רשם – חסר הציווי "גמירות דעת", ואינו בגדר צוואה.
גמירות הדעת הינה הבסיס המרכזי בבדיקת ובחינת תוקף הצוואה. ככל עשייה משפטית, כחוזה, כך הצוואה – תוקפה מתגבש בגמירות דעתו של עושה הצוואה, ובהעדרה – אין תוקף ומשמעות לצוואה.
גמירות-דעתו של המצווה נבחנת מלשון הצוואה, תוכנה ונסיבות חיצוניות.
"נסיבות חיצוניות" אלו כוללות כל עובדה אשר יש בה להאיר את "גמירות דעתו" של המצווה.
כלל בסיסי ויסודי בענייני צוואות הוא- "מצווה לקיים דברי המת". כלל יסודי זה עולה ועובר כחוט השני בכל הוראות חוק הירושה ופסיקת בתי-המשפט, וכדברי כב' השופט ח' כהן בעניין בריל – "כללו של דבר... בדיני צוואות אינו אלא מצווה לקיים דברי המת, כשרצונו... בא לידי ביטוי בצוואה ואין ספק באמיתותה..."
כלל עתיק זה קיבל חיזוק נוסף עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כפי שעולה מסעיפים 1-3 לחוק היסוד, המתבטא בכיבוד רצונו האחרון של המת ובחירות הקניין.
הדרישות הפורמאליות הנלוות לצוואה בכתב יד פחותות מהדרישות הפורמאליות לגבי כל צורות הצוואה האחרות, באשר לסימני ההיכר שלה בסעיף זה – כתב היד של המצווה וחתימתו – הם הערובה הטובה ביותר לאמיתותה של צוואה ולגמירות – הדעת של המצווה.
דרישת ציון תאריך כתיבת הצוואה, בצוואה – דרושה כדי לוודא שזו אכן הצוואה האחרונה של המצווה ובהעדרה, כבהעדר חתימת המצווה, ניתן פגם זה לתיקון מכוח שיקול הדעת על פי סעיף 25 לחוק.
דרישת המחוקק היא, שהצוואה תכלול את חתימת המצווה, ואינה כוללת כל דרישה בדבר המקום הראוי לחתימה. נטיית הפסיקה הינה הקלה בדרישות הצורה הפורמאלית בצוואה מסוג זה. (כפי שהדבר נתמך בגישת המחוקק בסעיף 25 לחוק הירושה) – כל עוד משוכנע בית המשפט, כי המסמך הוא אותנטי.
מסמך לא יוכשר כצוואה בכתב יד אם הודפס במכונת כתיבה על ידי המנוח, על אף שהוא נושא תאריך וחתימה בכתב ידו. מסמך זה נעדר את מרכיב היסוד של צוואה בכתב יד. שהיא צריכה להיכתב כולה ביד המצווה – זאת הגם שיונח שאכן התכוון המנוח לצוות את רכושו כפי שפירט באותו מסמך שהדפיס במכונת הכתיבה. אם תהיה צוואה כתובה במכונת כתיבה, לא תהיה כל הוכחה שהמצווה באמת בדק אותה וידע בדיוק מה כתוב בה. יתכן גם שמישהו אחר כתב אותה והחתים את המצוה.
כאשר קיימות כל הדרישות הפורמאליות הנקובות בסעיף – מהווה המסמך צוואה, ואין נפקות לעובדה כי הדבר נרשם בדרך של מסמך או מכתב.
בע"א 27/86 נדון מקרה בו כתב מנוח מכתב, ובית המשפט הכיר בו כצוואה וכלשון כב' השופט גולדברג:
"אין ספק, כי שני המכתבים עומדים בתנאי הכשירות הצורנית של צוואה בכתב יד, והם מהווים, על כן צוואות עלפי חוק הירושה".
תצהיר – הצהרה בשבועה – כצוואה
בע"א 524/84 נדון מקרה בו חתם המנוח על תצהיר שאושר בידי שופט, ובו הצהיר כי הוא רושם נכס מקרקעין על שם ילדיו בחלקים כפי שפירט.
הקלטת והסרטת צוואה
האם הקלטת רצון המצווה או הסרטת המצווה מקריא את רצונו במה שיעשה בנכסיו לאחר פטירתו – יכול לשמש כצוואה?
דרישת הסעיף הינה ברורה ודורשת כתב יד, תאריך וחתימה.
אמנם הגישה המקובלת בעולם שאין להכיר בהקלטה והסרטה כצוואה, ואולם ניתוח דרישת הסעיף לקיום צוואה – אינו משמיט לחלוטין אפשרות זו.
בית המשפט העליון הכיר בעצם ההקלטה וההסרטה כפעולה העונה על דרישת הכתב, וניתן לומר כי העובדה שניתן לזהות את קולו או מראהו של הדובר – יכולה לעלות כדי כתב "ידו" של המצווה, כאשר קיים זיהוי ברור של הדובר.
צווואה בעדים
צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו: העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור.
דרישת הצורה לגבי צוואה בעדים
השופט ח' כהן, בפסק דין בריל, פירט את דרישת הצורה לגבי צוואה בעדים כדלקמן:
א. ציון תאריך
ב. חתימה בידי המצווה.
ג. חתימת המצווה בפני שני עדים שזו צוואתו
ה. אישור שני עדים באותו מעמד
ו. חתימת שני עדים על אישורם
ז. אישור שני עדים על פני הצוואה
ח. אישור שני העדים שהמצווה הצהיר כאמור
ט. אישור שני העדים שהמצווה חתם כאמור
דרישת הכתב והעדים – העדרן
בסעיף זה קיימת דרישה כי הצוואה תיחתם ביד המצווה ובפני שנים עדים, לאחר שהצהיר שזו צוואתו ("היסוד הראייתי"), כאמור.
סימני ההיכר של צוואה כזו, שבלעדיהם אין היא צוואה, הם הכתב ושני העדים, ולפיכך, העדרם של אלה אינם ניתנים לתיקון מכוח שיקול הדעת של סעיף 25 לחוק.
חתימת המצווה ותאריך
העדר חתימה על כל עמודי הצוואה
נפסק כי השאלה האמיתית היא, אם כל נסיבות המקרה, לרבות העדרה של חתימה על כל אחד מדפי הצוואה, (אלא רק בסופה) – מצביעות באופן ברור כי הצוואה היא אכן צוואת אמת של המצווה.
העדרה של חתימה על כל אחד ואחד מדפי הצוואה, אינה מטילה, לכשעצמה, פגם בצוואה, אם כי עשויה היא, בהצטרפה לשאר הנסיבות העובדתית של המקרה, להטיל ספק באמיתותה של הצוואה.
תיקוני טיפקס על גבי הצוואה
בעניין יוכל קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב כי תיקוני טיפקס על גבי הצוואה אינם פגם צורני על פי סעיף 20 לחוק הירושה, המעביר את נטל הראיה אל מי שמבקש את קיום הצוואה. אף הם תיקוני הטיפקס עשויים לעורר שאלות, אין בהם בגדר פגם פורמאלי בצוואה, או בהליכי עריכתה. הצוואה עדיין עומדת בחזקת כשרותה, כל עוד לא יוכיח המתנגד כי לא כך הוא.
ראוי לציין כי באותו מקרה היו תיקוני הטיפקס על גבי מספרי העמודים בצוואה.
העדר תאריך
בע"א 869/75 נדון מקרה בו המצווה ואף העדים לא ציינו בצוואה את תאריך עריכתה.
נפסק, כי פגם זה ניתן לתיקון באמצעות סעיף 25 לחוק, וכלשון כב' השופט ח' כהן:
"מצווה שאינו מציין בצוואתו כל תאריך, פוגם פגם באחד ההליכים המפורטים בסעיף 20, והוא הליך ציון התאריך... אם אין לבית המשפט ספק באמיתות הצוואה, רשאי הוא לקיימה".
לאחר הלכת ע"א 869/75 שלעיל, נמנע בית המשפט בד"נ 40/80 לסטות ממנה, אולם קבע כי יש בה משום חריגה מן האות הכתובה של החוק.
בהתבסס על ד"נ 40/80 הנ"ל אמר כב' השופט א' מצא בע"א 127/87 כי:
"העדר חתימה של עד בצוואה בעדים כמו חסרונם של חתימת המצווה עצמו או של תאריך מהווה חסר ברכיב "סטאטי", שאין בידי בית המשפט להתעלם ממנו על דרך השימוש בסמכותו לפי סעיף 25 לחוק".
הוספת תאריך במועד מאוחר יותר
כאשר התאריך הוסף על ידי אחד מעדי הצוואה, וזאת בשלב מאוחר יותר, וברור שחתימת המנוח נעשתה בסמוך לחתימת העד – משקף התאריך, פחות או יותר, את מועד החתימה על הצוואה, ובמקרה זה, ברור שניתן לקיימה.
אין המדובר במרכיב דינאמי לכשרות הצוואה, הנחשב כפגם בהליך, אלא בתנאי הדרוש למניעת חילוקי-דעות וראיות בדבר מועד עשייתה של הצוואה, ולשם וידוי מהי הצוואה האחרונה.
העדים תפקידם
תפקידם של העדים ב"צוואה בעדים", כמוגדר בסעיף 20 לחוק, הוא לאשר בחתימתם ידם, על פני הצוואה, כי המצווה הצהיר בפניהם כי זו צוואתו וחתם בפניהם.
האם מוטלת עליהם חובה נוספת מעבר לאמור בסעיף – כגון לבדוק את צלילות דעתו של המצווה וגמירות דעתו? בע"א 142/80 השיב על כך השופט י' כהן בשלילה:
"על פי סעיף 20 לחוק הירושה תפקיד העדים הוא לאשר על-פני הצוואה, שהמצווה הצהיר בפני העדים, שזו צוואתו וחתם בפניהם על הצוואה. אין זה מתפקידם לבדוק תנאים נוספים לקיום הצוואה."
לפיכך, די שהעדים יזהו את המצווה בבדיקת תעודת זהותו, ואין צורך בכל פעולה נוספת, כגון התרשמות ממצבו המנטלי או הבריאותי של המצווה.
חתימת העדים – העדרה
בצוואה בעדים, קיימות שלוש דרישות, שהעדרם אינו ניתן לתיקון מכוח שיקול הדעת על פי סעיף 25 לחוק, באשר אינם בגדר "הליכים" אלא עולים כדי סימני היכר שבלעדיהם אין הצוואה צוואה, ואלה הם: המצווה, שנים עדים, הכתב.
חתימת העדים בשלב מאוחר – גמירות – דעת המצווה
אי החתמת שני עדים בשעת עריכת הצוואה וחוסר הצהרה בפניהם שזו צוואתו, פוגמת, לכאורה בגמירות דעתו של המצווה לראות במסמך זה משום צוואתו, הנטל להוכיח את גמירות דעתו של המצווה מוטל על מי שמבקש את קיום הצוואה.
כאשר ברורה גמירות דעתו של המצווה, וזו אינה מוטלת בספק – ניתן הפגם לתיקון במסגרת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט, כאמור בסעיף 25 לחוק.
עדים שלא בדקו את צלילות דעתו של המצווה
אין זה מתפקידם של העדים לבדוק תנאים נוספים לקיום הצוואה, מלבד המוטל עליהם בסעיף 20 לחוק, קרי – שהמצווה הצהיר שזו צוואתו וחתם בפניהם. לפיכך, גם אם נרשמו באישור העדים בצוואה עובדות שהעדים לא בדקו, כגון – שהמצווה היה בדעה צלולה וכו' – הרי אלה דברים מיותרים שאין בהם כדי לפגום בצוואה.
שפת עריכת הצוואה –
הצוואה יכולה להיערך בכל שפה שהיא, ובלבד שברור כי האמור בה, גם אם לא נערך בשפה המובנת למצווה – הוסבר והובהר למצווה.
צוואה שנערכה בשפה שאינה מובנת למצווה – העדר תרגום של העדים.
כאשר צוואה נערכה בשפת שאינה מובנת למצווה והעדים לא תרגמו למצווה את הצוואה ולא הסבירו לו את תוכנה בשפתו – אין בכך בכדי לפסול את הצוואה, באם ישתכנע בית המשפט כי הצוואה הוסברה למצווה בידי אחר, כגון עורך הדין העורך את הצוואה.
אי ציון עובדת תרגום הצוואה, בצוואה
כאשר ברור שהמצווה לא הבין את השפה בה נערכה הצוואה – הרי בעובדה שתרגומה של הצוואה לא צויין במפורש בצוואה עצמה – יש בכדי לתרום לחשש שהמצווה לא הבין את תוכן הצוואה.
"העדר ציון מפורש בדבר תרגום הצוואה, למצווה, טרם חתימתו, יש בו כדי לתרום לא מעט לחשש שהמצווה לא הבין את תוכן הצוואה עליה חתם".
חשש זה קיים במיוחד כאשר אין ראיות חיצוניות, כעדים, המורות כי האמור בצוואה אכן הוסבר למצווה.
עם זאת, בע"א 815/88 חזר בית המשפט על ההלכה שנקבעה בע"א 681/77, וקבע מפורשות כי אין הדבר פוסל את הצוואה. רק בצוואה בפני רשות קיים הצורך לציין את עובדת התרגום.
ממכלול פסקי הדין האמורים ניתן להסיק שלוש מסקנות עיקריות.
האחת, אין כל חובה לציין בצוואה את עובדת תרגומה למצווה, חובה זו קיימת במסגרת סעיף 22, שהיא צוואה בפני רשות, בלבד.
השניה, התרגום אינו חייב להתבצע באופן סימולטני, ודי אם תוכן הצוואה הוסבר במלואו למצווה, אף ללא תרגומו המילולי.
השלישית, הגם שאין חובה לציין את עובדת תרגום הצוואה בגוף המסמך בכל מקרה בו עולה כי המצווה לא הבין כראוי את לשון הצוואה – תבחן ערכה של הטענה כי המצווה לא הבין את תוכן הצוואה במסגרת השאלה העובדתית – האם המנוח הבין את הצוואה ויעד על מה חתם.
בעניין לנדאו, הפך השופט קדמי גישה עקבית זו, והשווה מעמד צוואה בעדים, לעניין הצורך בציון עובדת התרגום בגוף הצוואה, לצוואה בפני רשות.
הוראת סעיף 22 (ג) לחוק, מחייבת ציון תרגום הצוואה, בגוף הצוואה.
למסקנה זו מגיע בית המשפט מהחובה הנקובה בסעיף 20 לחוק, בנוגע לצורך כי המצווה יצהיר בפני העדים כי "זו צוואתו". הצהרה זו, משמשת לתכלית כפולה, האחת – שהמצווה מזהה באמצעותה שהמסמך שחותם הוא עליו, זו צוואתו, השניה – המצווה מאשר באמצעות אמירה זו, כי המסמך שחותם הוא עליו מבטא את רצונו האחרון.
כאשר מדובר באדם שאינו מסוגל לקרוא את הצוואה מפאת לשונה משול הוא לעיוור במקרה זה, ועליו להיעזר בצד שלישי שיקרא לו את האמור בצוואה.
עולה, כי מצווה שכזה אינו יכול לאשר כי מדובר בצוואתו, ללא עזרת צד שלישי כאמור.
במצב שכזה, הצהרת המצווה כי "זו צוואתו" כאשר אינו יודע את שפת הצוואה, מבלי שעובדת תרגומה צויינה בצוואה – מטיל על מבקש הקיום להוכיח בראיות כי המצווה ידע ש"זו צוואתו" הן מהפן של זיהוי הצוואה והן מהפן שצוואתו זו מבטאת את רצונו האחרון.
עריכת צוואה בידי עיוור
אין כל מניעה שעיוור יערוך צוואה בעדים, ובלבד שצויין בצוואה, או בעדות העדים במקרה של התנגדות – כי הצוואה הוקראה בפניו. הנטל להוכיח כי המצווה היה עיוור, מוטל על המתנגד לקיום הצוואה, ולשם הרמת נטל זה אין די בהצגת "תעודת עיוור", אלא עליו להוכיח בראיות כי עיוורונו היה בהיקף כזה, שמנע ממנו כל יכולת לקרוא את צוואתו.
הפקדת צוואה
הפקדת צוואה (תיקונים:השתנ"ה, התשנ"ח).
א. מי שעשה צוואה בכתב יד או בעדים רשאי להפקידה אצל רשם לענייני ירושה: ההפקדה תהיה במסירת הצוואה על ידי המצווה עצמו לרשם לענייני ירושה.
ב. צוואה שהופקדה ונשמה בפקדון לפי סעיף זה עד מותו של המצווה תהיה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושנעשתה לכל המאוחר ביום ההפקדה.
ג. אין בסעיף זה כדי לגרוע מזכותו של המצווה לקבל בחזרה בכל עת צוואה שהפקיד.
הוראת סעיף 21 (א) מציינת כי ההפקדה תהיה במסירת הצוואה "על ידי המצווה עצמו".
לפיכך, הפקדה כאמור צריכה להיעשות על ידי המצווה עצמו, ואין הוא יכול מנוח שלוח לביצוע הפעולה (ראה סעיף 1 (ב) לחוק השליחות, המגביל חלותו על פעולות שהוגבלו על פי דין לביצוע אישי).
היתרון בהפקדת צוואה בבית המשפט מובהרת בהוראת סעיף קטן (ב), בדבר מועד עריכת הצוואה במקרה שהדבר אינו ברור מהצוואה עצמה.
יתרון טכני באפשרות זו הינו שמירת הצוואה בפני אובדן או קלקול.
הפקדת הצוואה בלשכת הרשם לענייני ירושה מבטיחה כי המסמך המופקד הוא אכן צוואה בת תוקף הממלא אחר הדרישות הצורניות והאחרות הצריכות לצוואה. עם הפקדת הצוואה מושלמת פעולה טכנית בלבד – מסירת מעטפה סגורה להפקדה ולשמירה.
אנשי לשכת הרשם לענייני ירושה אינם בודקים את תוכן המסמך המוכנס למעטפה, אינם מביעים דעה בדבר תוקפו של המסמך, לעיתים קרובות, ובדרך כלל, אינם יודעים מה תוכנו. אם זאת "למרות שההפקדה היא פעולה טכנית בעיקרה של מסמך למשמרת בבית המשפט (כדין שהיה קיים עת כתיבת הדברים, כיום בלשכת הרשם לענייני ירושה – לא במקור) פעולה שיש לה השלכות משפטיות...".
ראה פסק דין
צורות הצוואות 16.8.16
